היום שבו הכלב שלך מת

ביום שהכלב שלך מת אתה מתעורר מאושר ולובש נעלי בית פרוותיות. אתה יוצא על פני החדר שלך, על פני הפרקט, במורד המדרגות אל האריח. השמש קורנת דרך חלונות מפרץ ענקיים מעבר לעצי מוט השעועית העלים שמטילים צללי שלד. תסתכל החוצה. אתה רואה איך הקור החורפי בבוקר הופך את הכל לדומם וסטטי, הכל קפוא במקום, לא זז כמו המשטח חסר הרשימה של עולם זר.


אתה נכנס למטבח ומקבל כוס חלב או מיץ תפוזים או קפה. אולי תכין לעצמך ארוחת בוקר: 3 ביצים מקושקשות עם טוסט. או אולי אתה לא רעב. כשאתה צועד אל דלת הזכוכית הזזה מביטה החוצה, אתה קורא בשמה. אתה מתקשר לאלוף או נלה או לילי. אתה מתקשר לבוטש או לאוליב או לרודי. אתה צועק פני או כדור שלג או רוזי. אבל אתה לא שומע כלום. היא לא באה. אתה לא שומע את הסבך המוכר של הצווארון שלה, את תגי הזיהוי המטרידים הנושאים את שמך ושמה.

אתה זוכר כמה ימים אחורה, את משרד הווטרינר ואת הקירות האפורים. הוא אמר שיש לך ברירה. הוא אמר שתוכל לסיים את כאבה או להמתין, לחכות שהחיים ייעלמו מעצמם. זה, לדבריו, ייקח שלושה ימים או שבוע, אחת מכליה כבר נכשלה. בקרוב יבואו עוד ויטמינים.

אתה אומר לעצמך לא להיות אנוכי כשאתה מסתכל על ד'ר ווייט במעילו הלבן הגדול. בראש שלך אתה אומר 'לא אל תהיה אנוכי, תחשובשֶׁלָהכְּאֵב.' אתה מביט בעיניה החומות, הגדולות והמבולבלות, מזנקת סביב החלל הלא מוכר. אתה יודע שאתה לא יכול לעשות את זה. אתה פשוט לא יכול. וכך אתה מקלל את עצמך, אתה נקרע, והכתפיים שלך צולעות. אתה אומר לרופא האדיב 'לא' והוא מהנהן רק פעם אחת כי הוא מבין לגמרי. הוא רואה זאת כל יום.

אז עכשיו פשוט בוהה בקרחונים הענקיים שתלויים נמוך על גג המרפסת. הם מטפטפים לאט, טיפת מים שנייה אחרי השניה. כשמסתכלים למטה לרגליך, אתה נאנח ואתה נכנס לחדר המשפחה מעבר לספה ולטלוויזיה, מעבר לעץ חג המולד המשחין. אתה עוקב אחר מחטי אורן מתות על פני השטיח עד שתגיע אליה. היא תחובה מאחורי כיסא העור הכחול על מיטה מאולתרת של שמיכות וכריות. היא נושמת בכבדות בעיניים פקוחות למחצה.


לחש 'היי ילדה', ברכות אתה אומר 'זה אני.' אבל היא לא מקשיבה ולא אכפת לה. היא מעבר לכל זה עכשיו, משקיעה את כל מרצתה להתעלם מכאביה. היא שוכבת באותו מקום כבר יומיים והיא בקושי אוכלת את מה שהביא לה. ראשית ניסית אוכל לכלבים. ואז ניסית להביא לה פינוקים, עצמות כלב קטנות. כשלא הייתה אוכלת כל זה ניסית פסטה. ואז ניסית בייקון ואז סטייק.היא לא הייתה אוכלת סטייק.



אז אתה כורע לידה לצדה ומסתכל על הגוף המצטמרר, מסה שחורה של פרווה מסובכת כנגד כריות לבנות ורכות. הבטן שלה נעה מעלה ואז מטה בקצב חלש ואתה מבחין, בקושי מבחין בשני שבילים כהים מעיניה.כלבים בוכים?


אתה מלטף אותה. אתה יושב שם כל היום ומנסה להיות שם בשבילה. אתה יושב שם ונאנח וכדי להוריד את דעתך ממנו, הייאוש המתנשא הבלתי נמנע, קראת. שב וקרא. אתה נמצא בסוללה קצרה. קראת את אירווינג ואוסטין. קראת את הות'ורן ומלוויל ואת וונגוט ופו. קראת את המינגווי ופיצ'רלד ופוקנר ויוז. קראת את בולדווין וברדבורי ואת אפדייק ואוטס.

אתה קורא את המרומם, הקציר, הבלתי נסבל, האופורי, המפחיד והחושך. אתה קורא כל דבר כדי להסיר את דעתך מגופה, מקומט ועצוב בחדר המשפחה. המאורה שאמורה להכיל חמימות של אלף זיכרונות שמחים רק מקרינה בדידות.


היא מצטמררת עכשיו עם כל נשימה ובמקום כלשהו בראש שלך אתה מתחיל לנצל את הייאוש שלך. נסה להתמודד. המוח שלך עובד שעות נוספות כמו שסתום בטיחות המנתח כל היבט בעצב שאתה מרגיש. כדי להבין את זה, להתגבר עליו, להרוס אותו.היא רק כלבה למען ישו, אז מאיפה החור השחור הזה?

אתה אומר לעצמך שאתה רק בוכה כי היא סמל. היה לך אותה מגיל שבע אז פטירתה היא סוף ההיכר של ילדותך, התמונה הסופית בשורה ארוכה של תמונות. זה שראשך גדול מדי לגופו של ילדך, לאחר שגדלת וכך גם היא. עוד יותר ויש לך אפילו שיער פנים. אתה חוזר לעצמך - היא רק סמל. היא פשוט כלבה. אל תחזור על זה יותר מדי פעמים, לפני שאתה מבין שדמעות יזלוגו על לחייך ויצרו בריכות זעירות בסדקים בכפות הידיים.

הסתכל על גופה, מכוסה בפרווה שחורה מאט, נוצות מהכריות למטה מונחות ברשלנות על צדה כשהיא מאמצת את עצמה לנוע. היא אפילו לא יכולה להרים את הראש כדי להפוך את עצמה לנוחה יותר. זה פתטי. גלי הכאב מתנפצים עליה עכשיו, על ראשה, על רגליה, אתה יכול לראות את זה טובל את גופה בגאות עכורה. הכאב כל כך חד שכל נשימה היא להט - היא שוקלת אם בכלל כדאי לנסות את הבא.

העיניים שלך לחות כמו האף השחור והרטוב שלה. משהו מתחולל בזיכרונך כשאתה מסתכל על פניה הכהות והחשוכות. אתה זוכר את התקופה שאמא שלך חזרה הביתה איתה בזרועותיה וחשבת שהיא חיה מפוחלצת, צעצוע כלבלב קטן. אתה זוכר כששארת בפנים עם דלקת ריאות והיא ישבה לידך על הספה הירוקה במשך שבוע. אתה זוכר כשנפלת מקיר האבן הגבוה והיא ליקקה את הזריקה בזרועך. אתה זוכר את הדמעות שבכתה כשהיא ברחה ולא חזרה הביתה במשך שלושה ימים. אתה זוכר שמצאת אותה בחצר האחורית כשרגלה מסוקס בגדר השחורה. אתה זוכר כשהיא נשכה את הילדה ששברה לך את הלב אבל בכל מקרה הגיעה לבית שלך.


דמעות נופלות ביד שלך ברכות מהפנים שלך. אתה זוכר את הלילות ששכבה איתך במרתף, ארוזים וחמים. אתה זוכר מתי היא שחתה איתך, ויצרה אדוות באגם הקיץ או כשגנבה את הדפיסה האחרונה שלך כששיחקת הוקי בחצר החורף.

אתה מתייפח עכשיו, דמעות קופחות כגשם בלתי ניתן לעצירה, מהסוג שאתה לא מעז לצאת אליו. אתה זוכר כשהיא כל כך התרגשה בפעם הראשונה שחזרת מהקולג 'היא קפצה עליך ושברה את האגרטל האהוב על אמך. אתה זוכר לפני חודש שהיא התחילה לצלוע ואתה זוכר את הווטרינר ואת המשרד האפור שלו. אתה זוכר את עיניה החומות, גדולות וזוהרות, שהגיעו לכל פינה בחדר, סגורות עכשיו ואולי לנצח.

אתה מתבונן בה מקרוב. הנשימה שלה כל כך חלשה, כל כך איטית וחלשה, שלוקח לך רגע להבין שהיא בכלל נושמת. זה מאט עם כל שאיפה עד שהוא מפסיק. אתה בוהה ולוחש 'אלוף' או 'רוזי'. עיניה נותרו עצומות ואפה יבש. אתה אומר 'רוזי, ילדה רוזי' גופתה נותרה דוממת, מסה שחורה לא זזה. אתה צועק 'תעיר את רוזי.' מבעד לדמעות צורבות מלוחות אתה צועק 'רוזי, רוזי בבקשה.'

בחוץ השמש עדיין קורנת בעוצמה ומשקפת את השלג. עצים מתנדנדים, גבוהים וחשופים, הרוח העדינה דוחפת אותם קדימה ואחורה כשצלליהם עוקבים באדישות רגועה. בצד הבית ההדפסים שלה יוצרים שביל בשלג המוביל דרך החצר האחורית מעבר לגדר השחורה. עקבותיה מתפתלים ומתכרבלים, מכסים את הדשא כשהם מתרחצים באור החם. הם עומדים רכים ומושלמים, העדות האחרונה לקיומה החולף. הם נמסים לאט.

תמונה - קמירה