מכתב גלוי לאקס שלי

פליקר / מרקוס ספיש


אקס יקר,

אני כותב את המכתב הזה כי אני סולח לך. ואני באמת שמח שמצאת מישהו חדש. אני מקווה שהיא הכל ועוד שתוכלו לבקש. ואני מאחל לך בהצלחה בהמשך עבורך. אולי אינך יודע זאת, אבל אני אסיר תודה עבורך וזו הסיבה.

אחרי כל הזמן הזה אני כבר לא שואל את עצמי למה, כי אני יודע למה. אני יודע בדיוק למה. בטח, היו רגעים שכל כך כעסתי עליך שפגעת בי כמו שעשית - ברשלנות מוחלטת. אבל, אני חכם מזה. אני יודע שאם אני אוחז בטינה, אני נותן לך את הכוח, ואני כבר נותן לך לקחת ממני כל כך הרבה. אני יודע שאם לא אסלח לך ואעבור הלאה, אולי לעולם לא אתן למישהו אחר להיכנס.

כמה שפגעת בי - ככל שגרמת לי להרגיש חסרת משמעות וקטנה, עדיין יש לי תקווה שמתישהו יבוא מישהו שלא יגרום לי להרגיש ככה. וגם, אני לא רוצה להחמיץ את זה כי עברתי את החיים ומאפשרים לך לכעוס על הדברים שעשית לפגוע בי.


במבט לאחור, מה שהיה אפילו יותר גרוע מכך שפגעת בי זה שאני אתן לך לעשות את זה. אם היית השודד, מסרתי לך את הכסף. אני הייתי עיוור. כשנכנסת לכיתה וראית כל ילדה אחרת חוץ ממני הייתי עיוורת. כשהיית מבקש לשים לב אלי בכלל סביב בנות אחרות, הייתי עיוור. כשהיית מתעלם מהטקסטים שלי ושואל איך היה היום שלך שעות על גבי שעות, הייתי עיוור. כשהיית מבלה איתי רק כשנוח לך הייתי עיוור. כשהיית מבקר אותי בדרכים הקטנות והדקות ביותר שכמעט נראו מזיקות, הייתי עיוור. כשהייתי מתקשר אליך בטלפון להגיד היי ולא היה לך מה להגיד בחזרה, הייתי עיוור.



רוצה שאתה בא עם מחיר והמחיר הזה היה הכחשה. הייתי עיוור לעובדה שבמשך סמסטר שלם הייתי משחק ששיחקת טוב מאוד.


אבל סיימתי את המשחק הזה לילה לפני בחינת הגמר שלי בביולוגיה כשלפתע, משום מקום, אמרת לי שמשהו השתנה. וידעתי בדיוק מה השתנה. באותו לילה, באוויר הדצמבר הקר, הקשבתי לך לטעון בתיק שלך, מנסה כל כך לטשטש כל קו ששרטטת. אבל, לקח משפט אחד מהשפתיים שלך כדי לגרום לי סוף סוף לראות. בשבריר שנייה שינית את כל מה שחשתי כלפיך אי פעם. כשדיברת, לא יכולתי אפילו להסתכל עליך. וכשחיבקת אותי כי הרגשת רע, התרחקתי ממך, ולא הסתכלתי לאחור. לא חשבתי שזה אפשרי שמישהו יפגע בי כמו שהיה לך. עשית את זה כל כך בקלות. זה היה כמעט כאילו לא עשית את זה בכלל. כי היית מספיק חכם לדעת שרגעים טובים עולים על רגעים רעים. מתי והיו לנו רגעים טובים, הם היו נהדרים - הם היו טובים מגדולים.

אבל, ידעתי טוב יותר. יש לי רבותיי בחיים והם לימדו אותי טוב יותר. אם היית האדון שהיית טוען שהוא, היית מסתכל לי בעיניים ואומר לי במוקדם ולא במאוחר שאני לא מה שרצית. היית נותן לי את זה ישר. היית מאכזב אותי והייתי לוקח את זה. ורוב הסיכויים שהייתי מכבד אותך יותר בתהליך.


ובכל זאת, אני סולח לך. אתה רוצה לדעת למה אני סולח לך? כי, אתה ילד בן 20. ילד. לא גבר. וזו הייתה הטעות שלי שנתתי לך לשחק איתי. ידעתי טוב יותר.

בסופו של דבר, לא היית טעות. היית לקח שנלמד היטב, ואני כל כך אסיר תודה שלמדתי, גם אם זה לקח קצת שברון לב כדי להביא אותי לשם. החיים עצמם הם תהליך למידה. אנחנו עושים טעויות, אנחנו לומדים. אני למדתי ממך. למדתי בדרך הקשה, אבל למדתי. ולעולם לא אאשים את עצמי בדרך התנהגת אליי. אני יודע עכשיו שזה לא היה קשור אלי וכל מה שקשור אליך. כי פעם מישהו שאהבת פגע בך. ואני לא יכול להאשים אותך בכך.

יש לי כמה זיכרונות טובים איתך ואני בוחר לזכור אותך ככה, בדיוק כמו שבחרתי לסלוח לך. גיליתי שכן, התקופות הטובות עולות על הרע, אבל הסליחה גוברת על הכאב - ואני כבר לא מרגיש דבר.

קרא את זה: כיצד להרוס את חייך (מבלי לשים לב שאתה) קרא את זה: 101 דברים שילמד את הבנות שלי קרא את זה: 10 דרכים שאתה מקשה על חייך ממה שצריך להיות

לקבלת כתיבה גולמית וחזקה יותר קטלוג לב כאן .